החלטה בתיק רע"פ 8585/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע המכוונות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד), בעפ"ת 43217-07-13, מיום 16.10.2013, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט א' אנושי), בתת"ע 3157-03-11, מיום 23.6.2013.

רקע והליכים קודמים

2.             מעובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 25.2.2011, בשעה 13:55 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכבו, בראשון לציון, בהיותו שיכור, כשהוא תחת השפעת סם מסוכן. יצוין, כי המונח "שיכור" מוגדר בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), גם כ"מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן".

           בדגימת שתן שמסר המבקש באותו היום, נתגלו ממצאים המלמדים על שימוש בסם מסוג קנאביס.

           בגין מעשים אלו, יוחסה למבקש עבירת נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, בצירוף סעיפים 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה.

3.             ביום 26.5.2013, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לצורך הדיון בבקשת רשות הערעור אציין, כי במסגרת הכרעת הדין, בית המשפט לתעבורה ראה כמהימנה את עדותו של שוטר שערך למבקש "מבחן ביצוע/ בדיקת מאפיינים", ממנה עלה כי:

הנאשם [המבקש] נכשל בבדיקה כאשר בהבאת אצבע לאף הוא כמעט הכניס את האצבע לעין בשלוש הפעמים הראשונות, לאחר מכן פגע בחיבור שבין האף ללחי. בהליכה על קו ישר בשני הצעדים הראשונים הוא [המבקש] סטה מהקו לאחר מכן הלך היטב. ובעמידה למשך 30 שניות התנדנד [המבקש] (עמוד 10 להכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה).

           ביום 23.6.2013, נגזר דינו של המבקש. בא-כוח המשיבה הפנה לעברו הפלילי המכביד של המבקש, ועתר להטלת ענישה מחמירה, הכוללת בחובה עונש מאסר על דרך של עבודות שירות, לצד עונש מאסר על-תנאי ופסילת רישיונו של המבקש לפחות למשך 5 שנים. מנגד, הדגיש בא-כוחו של המבקש, כי למרשו רישיון לצריכת סם קנאביס לצרכים רפואיים, וביקש להקל בדינו.

           בפתח גזר דינו, ציין בית המשפט לתעבורה, כי לא פעם נקבע שאדם הנוהג ברכב בעת שהוא מצוי תחת השפעת סם מסוכן, משול ל"מכונת מוות ניידת ואין צורך להכביר מילים בעניין". בית המשפט לתעבורה הוסיף, כי בגין הרשעה בנהיגה בשכרות קבוע עונש פסילה מינימלי בן 24 חודשים, אשר מהווה את "נקודת המוצא" למתחם הענישה ההולם את מעשיו של המבקש. בהתייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש, ציין בית המשפט לתעבורה כי המבקש חולה במחלה קשה, שבעקבותיה הוא קיבל רישיון לצריכת סם הקאנביס. כמו כן, הפנה בית המשפט לתעבורה למכתבה של בתו של המבקש, שם היא עמדה על הליך השיקום שעבר אביה בעברו, ועל מצבו הנוכחי הקשה. עוד עלה מגזר הדין, כי המבקש צבר לחובתו 15 הרשעות קודמות, כאשר שתיים מהרשעות אלו קשורות "במישרין" לעבירה בה הורשע המבקש כעת: הרשעה משנת 2002 בגין נהיגה תחת השפעת אלכוהול; והרשעה משנת 1994 בגין החזקת סמים. לאחר הדברים האלו, קבע בית המשפט לתעבורה, כי אין להטיל על המבקש עונש של כליאה, אך לא מצא לנכון לסטות מעונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק.

           לפיכך, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 30 חודשים; עונש מאסר על-תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור המבקש, במהלך 3 שנים, אחת מהעבירות הבאות: נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או סמים, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, או נהיגה תחת עונש פסילה; עונש פסילה על-תנאי למשך 4 חודשים, לבל יעבור המבקש, במהלך 3 שנים, את העבירה בה הורשע או אחת מעבירות התוספת הראשונה והשנייה; קנס בסך 1,000 ש"ח, או 10 ימי מאסר תמורתו; חתימה על התחייבות, בסך 25,000 ש"ח, "שלא לעבור במשך 3 שנים את אותן העבירות בהן הורשע אחרת ייאסר למשך חודשיים".

4.             המבקש ערער על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 16.10.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע, כי כל עוד לא הוסדרה בחוק סוגיית נהיגתם של המשתמשים בקנאביס רפואי על-פי רישיון כדין, המבקש הוא בגדר מי שנהג בהיותו שיכור ברכבו, ובכך היווה "מכונת מוות נעה". בהקשר זה, הטעים בית המשפט המחוזי, כי הנסיבות האישיות המאפשרות למבקש להשתמש כדין בקנאביס רפואי, אינן מכשירות נהיגה ברכב כאשר הוא נתון תחת השפעת סם, "ואין על הציבור לשאת בתוצאות נהיגתו בשכרות של המערער [המבקש]". יחד עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי להקל מעונש הפסילה שהוטל על המבקש, והעמיד אותו על התקופה המינימלית הקבועה בחוק - 24 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

בקשת רשות הערעור 

5.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו של המבקש, בקשתו מתייחסת "לסוגיה העקרונית", שעניינה פרק הזמן המינימלי שצריך לעבור בין שימוש כדין בקנאביס רפואי לבין המועד בו ניתן לחזור ולנהוג ברכב. עוד טען המבקש, כי במלאכת גזירת דינו, לא נתנו הערכאות הקודמות משקל ראוי לכך שהוא  המתין למעלה מ- 12 שעות מהמועד בו השתמש בקנאביס, עד שנהג ברכבו. בהמשך לכך, הפנה המבקש לפסקי דין בהם ביקשו בתי המשפט השונים, כולל בית משפט זה, לקבוע בתקנות את פרק הזמן המינימלי הנדרש למי שעושה שימוש בקנאביס רפואי עד שהוא רשאי לחזור ולנהוג (ראו, בין היתר: רע"פ 3174/12 שריג נ' מדינת ישראל (8.8.2012) (להלן: עניין שריג); רע"פ 51/13 פרחי נ' מדינת ישראל (12.8.2013) (להלן: עניין פרחי)). המבקש עמד בנוסף על נסיבות חייו הקשות, וביניהן: הקשיים שחווה בילדותו כתוצאה מאלימות אביו; הידרדרותו לעולם הפשע; ומצבו הבריאותי הקשה, שלצרכיו הוא משתמש בקנאביס רפואי. לשיטתו של המבקש, נסיבות חיים אלו מצדיקות הקלה נוספת בעונשו.

           המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, משום שלטענתה הבקשה אינה מגלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או חשש מפני עיוות דינו של המבקש. גם המשיבה הפנתה לעניין שריג ולענייןפרחי , שם נקבע במפורש שרישיון לשימוש בקנאביס רפואי אינו מתיר לנהוג תחת השפעת סמים. עוד הדגישה המשיבה, כי המבקש נכשל בבדיקת המאפיינים, ולפיכך לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא נהג ברכב תחת השפעת סם מסוכן. זאת, על אף שברישיון השימוש והחזקה בסם נאמר במפורש, כי חל איסור לנהוג ברכב בעת השימוש בסם. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה כי עונש פסילה של שנתיים, המהווה את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק, הוא עונש הולם בגין מעשיו של המבקש.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובתה של המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש להידחות.

7.             הלכה מושרשת בשיטת משפטנו היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה, ואך במקרים המעלים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים המגלים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7579/13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (26.1.2014); רע"פ 5959/13 לאור נ' מדינת ישראל (21.1.2014); רע"פ 8875/13 ביטון נ' מדינת ישראל (12.1.2014)).

           חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשת רשות הערעור שהגיש אצטלה עקרונית, נראה כי טרוניותיו ממוקדות בשאלת המשקל שניתן לשיקולים השונים הנוגעים למידת עונשו, ובהם: פרק הזמן שחלף בין המועד בו השתמש בסם לבין המועד בו נהג ברכב; ונסיבות חייו הקשות. ברי, כי אין בטרוניות אלה כל שאלה משפטית רחבת היקף או סוגיה ציבורית עקרונית, והן נסובות סביב אופן הפעלת שיקול דעתן של הערכאות הקודמות בכל הנוגע לעונשו של המבקש, על רקע הנסיבות הפרטניות האופפות את עניינו. טענות מעין אלו, אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור. בנוסף, לא מצאתי כי בנידון דידן קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או כי קיימים שיקולי צדק כלפיו, המצדיקים היעתרות לבקשת רשות הערעור שהגיש.

           לא למותר לציין, כי בית משפט זה חזר והדגיש בעבר שטענות לעניין חומרת העונש לא יצדיקו, ככלל, מתן רשות ערעור, אלא אם מדובר במקרים בהם העונש שהוטל על המבקש חורג באורח קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת במקרים כגון דא (רע"פ 7964/13 רובינשטיין נ' מדינת ישראל (31.12.2013); רע"פ 7297/13 הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה 'גליל מרכזי'(17.12.2013); רע"פ 7389/13 טייטלבאום נ' מדינת ישראל (17.12.2013)). המבקש הורשע בנהיגה תחת השפעת סם מסוכן, והוטל עליו עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק, לצד עונשי מאסר ופסילה על-תנאי. אכן, השימוש בסם הקנאביס במקרה זה לא היה בלתי-חוקי, משום שלמבקש היה רישיון רפואי המתיר לו להשתמש בסם. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה כי נסיבות חייו של המבקש הן אכן קשות. ואולם, נתונים אלה, שהם בגדר שיקולים לקולה, מצאו את ביטויין, הן בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה, והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אף מצא לנכון להפחית מתקופת הפסילה שהוטלה על המבקש. לצד החומרה, יש לזכור, כי למבקש עבר פלילי הכולל 15 הרשעות בעבירות שונות, ובכלל זאת הרשעה בעבירה שעניינה נהיגה בשכרות, משנת 2002. לאור האמור, נראה כי על המבקש הוטל עונש ראוי ומאוזן, ואין כל מקום להתערב בו.